רות ז’קלין וודס (Woods) נולדה ב- 1936 בלונדון בעוני מחפיר. היא הייתה הבכורה מבין חמישה ילדים במשפחתה. אביה, סידני מרטין וודס, היה פושע ואלים. אמה, חנה לוי, באה ממשפחה יהודיה. הם חיו בשכונת ה- East End העניה של לונדון, בה חיו מהגרים יהודים רבים.
בזמן המלחמה פונתה רות הקטנה יחד עם ילדי לונדון המופגזת לדאוליש, כשהייתה בת 5 או 6, יחד עם אחותה הקטנה שהייתה אז, לכל היותר, פעוטה בת 4.
אמא שלה אמרה להן לא לומר לאף אחד שהן יהודיות. לכן בזמן שהייתה בדאוליש הלכה לכנסיה בפעם הראשונה, שם התוודעה לאמונה בישוע המשיח. כבר אז היא התחילה להתפלל אליו ולבקש עזרה. אמונה זו לא עזבה אותה גם לאחר שחזרה לחיק משפחתה בלונדון, שם המשיכה ללכת לכנסיה.
כאשר הייתה כמעט בת 14, התמסרה רות לישוע, וכפי שהיא מעידה, חוותה שינוי פנימי. בגיל 16 גם נטבלה בטבילת מים מלאה. מגיל זה והלאה החלה גם כמיהתה של רות לחיות בישראל יום אחד.
אירועים נוספים היוו נקודת מפנה בחייה בגיל 16. אביה עזב סופית את הבית ובכך הסתיימו שנים רבות של סבל. זהו הדבר הטוב היחיד שעשה, לדבריה. בנוסף, היה עליה לעזוב את בית הספר בניגוד לרצונה, למרות היותה תלמידה מצטיינת, על מנת לעזור ולפרנס את משפחתה הענייה. הצער הרב שזה גרם לה ילווה אותה שנים רבות ויגרום לה, במהלך חייה, לממן את לימודיהן של כמה תלמידות מצטיינות ממשפחות מעוטות יכולת.
כאשר עזבה את בית הספר בגיל 16, התחילה רות לעבוד כפקידה במועצה העירונית של לונדון, ה- London City Council, למשך כשנתיים. היא עזרה בעיקר בתיאום בדיקות וטיפולי ילדים אצל רופאים.
שנתיים לאחר מכן, כאשר הייתה בת 18, התחילה ללמוד סיעוד למשך כ- 3.5 שנים ב- Metropolitan Hospital המפורסם של לונדון, ולאחריהן למדה שנה נוספת מיילדוּת. כשנה או שנתיים לאחר שהתחילה ללמוד סיעוד, בגיל 19 או 20, סיפק לה בית החולים בו למדה ועבדה חדר להתגורר בו. רות עברה אז לחדר בתוך בית החולים אך המשיכה לפרנס את משפחתה ולעזור כל שבוע לאמה בכביסה וניקיון הבית.
כשסיימה את לימודי הסיעוד בגיל 22, נסעה לכ- 9 חודשים לגרמניה לעבוד כאחות, בבתי החולים ב- Unna וב- Dortmund. זו הייתה אחת המשלחות הראשונות, אולי אפילו הראשונה, של אחיות אנגליות לגרמניה, לאחר המלחמה. בסוף עבודתה בגרמניה, הייתה לרות גרמנית שוטפת ומבטא מושלם, כך שלא הבחינו שהיא באה מאנגליה.
גם זכור לה ביקורה אצל חברה בשבדיה, “הארץ היפה ביותר בעולם” לדבריה, ואף בפראג שבצ’כוסלובקיה של אז, בבית הכנסת הגדול.
בגיל 24, לאחר שהוכשרה ועבדה כאחות, הלכה רות ללמוד בבית הספר התנ”כי Redcliffe למשך שנתיים. לאחר לימודים אלה, ביקשה רות לחזק את יכולותיה בגרמנית, הפעם ע”י הכרת כתבי הקודש בגרמנית. לכן בילתה רות 4 חודשים בבי”ס תנ”כי ב- Beatenberg שבשוויצריה. מבחנה האחרון היה על ירמיהו פרקים ל-לג, בגרמנית!
בסביבות גיל 26, לאחר שניצולת שואה משיחית הזמינה אותה, הצטרפה רות למיסיון יהודי ידוע, ה- Hebrew Christian Testimony to Israel, ועבדה שם. בעלה לעתיד, אלברט, הלך בינתיים ללמוד גם הוא בבי”ס תנ”כי אחר השייך לארגון הפנטקוסטלי, ה- Assemblies of God. היא כבר הכירה את אלברט, בעלה לעתיד, מכך שפגשה אותו באסיפות שונות במשך השנים, במיוחד אותן אסיפות שהיה מארגן איגוד המשיחיים העבריים, ה- Hebrew Christian Alliance. היא לא ידעה שאלברט התפלל שאם זהו רצון אלוהים שיתחתנו, אז הוא יפגוש אותה בין האסיפות הרבות בלונדון, וברוב המקרים אכן פגש אותה.
לאחר הכשרתו בבי”ס התנ”כי, הצטרף גם אלברט לאותו המיסיון של רות, עקב רצונו לבשר ליהודים. הקשר בינו לבין רות התחזק בעבודתם המשותפת, וחצי שנה לאחר מכן, ביוני 1965, התחתנו אלברט ורות בקהילה הבפטיסטית Gunnesbury Baptist Church, הקהילה של ביה”ס התנ”כי של רות, Redcliffe. רות הייתה אז בת 29.
כבר בדצמבר, באותה שנה, נסעו הזוג הטרי אלברט ורות נסים לאיטליה כמיסיונרים לקהילה היהודית ברומא, למשך 4 שנים. אלברט בישר ב”גטו”, כפי שהאזור היהודי היה נקרא. אלברט ורות אהבו מאוד את החיים ברומא אך היה להם מעט ופעמים רבות ידעו מחסור. ב- 66’ נולדה ביתם הבכורה מרים, ב- 67’ דוד (באנגליה), ושמוליק, השלישי, נולד ב- 69’, שוב באיטליה.
זה אז שאלברט ורות רצו להגשים חלום: לבקר בישראל וללמוד עברית. הם עזבו את עבודת המיסיון וחזרו לאנגליה למשך שנה, שם עבד אלברט על מנת לחסוך לביקור בישראל. התכנון היה לחיות בישראל למשך שנה וללמוד עברית על מנת לחזור ולעבוד בין היהודים ברומא, הפעם כדוברי עברית. אז לאחר שחסכו מספיק כסף, נסעו אלברט ורות עם שלושת ילדיהם ברכבת חזרה לאיטליה, להיפרד מחבריהם, ושטו לישראל מנמל ברינדיסי.
בשנת 71’, כאשר ילדם הקטן שמוליק בן פחות משנתיים, הגיעו אלברט ורות לנמל חיפה, שם קיבל אותם ד”ר ברוך פוקרוי, זקן קהילה בקהילת בית חסדא. בהתחלה יישארו בביתו של ד”ר פוקרוי למשך כמה שבועות. לאחר מכן יישארו בהוסטל קתולי בעיר התחתית בחיפה למשך כ- 9 חודשים. בזמן זה הלכו לקהילת בית חסדא בחיפה, קהילה שברבות השנים תהיה לה השפעה ניכרת בחיי.
אך בזמן שהותם בישראל, שהייתה אמורה להיות זמנית בלבד, התאהבו אלברט ורות בארץ והרגישו שאינם יכולים לעזוב אותה. זהו משכנם לעולם. הם החליטו להירשם כעולים חדשים והועברו ע”י הסוכנות למרכז הקליטה במעלות. לאחר שקיבלו עצה, עברו ממעלות לנהריה, שתיהפך למשכנם הקבוע לשארית ימיהם.
בנהריה הייתה אסיפה קטנה של משיחיים בשפה האנגלית, אך חזונם של אלברט ורות היה להקים אסיפה בעברית, וכך עשו. בתקופה זו הופיעו דרך קבע כתבות נגדם בעיתונות המקומית, ופעם אחת לפחות גם “פשקווילים” ברחוב. רותי אמרה בצחוק שפעם אחת, כאשר לא מצאו כתבה נגדם בעיתון השבועי, הם התאכזבו.
בהתחלה עבדה רותי בבי”ח נהריה למשך שנתיים, שנה ראשונה כאחות ושנה שניה כמיילדת. לאחר לידת ביתה דבי בשנת 73’, לקחה חופשת לידה למשך שנה ועברה לעבוד בקופת חולים ממשלתית כאחות בבתי הספר כצנלסון ויוספטל למשך 4 שנים. מנהל בית הספר כצנלסון פגש אותה פעם ואמר לה “אחות רותי, את היית האחות הטובה ביותר אי פעם בבית ספרנו”.
בשנת 77’ כשנולד בנה הקטן מיכאל, עזבה את עבודתה בקופת חולים והתפנתה לגדל את חמשת ילדיה ולהיות עקרת בית במשרה מלאה.
===
במהלך חמישים שנותיה בנהריה עסקה רות בגידול ילדיה ובעזרה באסיפות הבית בשבתות. כמאמינה יהודיה וכדוברת מוכשרת, הוזמנה לדבר בנושא של ישראל לאור הכתובים בכנסים בגרמניה, שוויצריה, אנגליה ואירלנד – שם לא היססה להציג את הצד של ישראל בסכסוך הישראלי-פלסטיני ואת זכותו של העם היהודי על ארץ מולדתו.
בין היתר סיפרה רות לאנשים על ישוע ופעם אחת גם פוטרה מעבודתה עקב כך, בהוראת רב העיר בזמנו.
באותה תקופה “ניג’סה” רות לשכן קתולי, שעבד אז בישראל, על האמונה בישוע. אותו שכן הגיע לאמונה אמיתית, וחזר לארץ מולדתו. שנים רבות לאחר מכן, חזר בנו לבקר בישראל וחיפש את רות נסים ואת אסיפתה. בנו העיד בפני האסיפה שלא רק אביו, אלא גם הוא וכל המשפחה הגיעו לאמונה בעקבות אמונת אביהם. כפי שישוע אמר, “הישועה — מהיהודים היא”.
רות גם הייתה ידועה במלחמתה בתורות שקר. למשל, כאשר הגיעה תופעת “הצחוק הקדוש” (ה- “טורונטו בְּלֶסינג”) לישראל, היא לא היססה להילחם בה בכל נפשה ע”י הפצת חומרי הסברה וקלטות וידאו לכל קהילה בישראל. פעם אחת, כאשר זוג שפגשתי הבינו שאני הבן של אלברט ורות, הם אמרו לי “ההורים שלך הוציאו אותנו מתורת שקר”.
הכנסת האורחים החמה של רות הייתה סימן ההיכר שלה. מאות אנשים יעידו שקיבלו ארוחות נהדרות ומקום לישון בביתה, לפעמים למשך כמה חודשים! חלק מהאורחים הקבועים נהיו לחברי משפחה עד היום הזה. ובתוך כל זאת הצליחה רות לשמור תמיד על בית נקי ומסודר.
רות תיזכר לרבים כאשה דעתנית, בעלת מזג חם, ספונטני ולעתים נפיץ, ובכך שאהבה לצחוק המון. גם כשזכרונה החל לבגוד בה, המשיכה רות להתבדח על זכרונה המתפוגג.
אך הדבר העיקרי שרות כנראה תרצה להיזכר בו הוא באסיפה שעזרה לייסד. אסיפת הבית שייסדו אלברט ורות ידעה עליות ומורדות, אך הם לעולם לא התייאשו מלהמשיך ולקיים אותה. ואכן, לנחישותה של רות להמשיך בכל מחיר ו”להחזיק את המוצב” בנהריה, יש תוצאות. עצם קיומן של אסיפות משיחיות דוברות עברית בנהריה, גם 50 שנה אחרי שרות ואלברט הגיעו לעיר, הוא תוצאה ישירה של נחישות זו. בעזרת אלוהים, אסיפות משיחיות דוברות עברית ימשיכו להתקיים בנהריה עד לחזרתו של ישוע המשיח לארץ. כמו כן, מתוך 16 נכדיה, רובם אימצו את האמונה שהייתה יקרה לסבתם.
רות נפטרה ב- 9 בדצמבר 2024 בבית האבות אבן העזר בחיפה. יהי זכרה ברוך, ויעלה חיוך על פניהם של רבים.
לסיפור ישועתה של רות נסים, לחצו כאן.