אז מה היה לנו? סגרים, מסיכות, ועוד הרבה. ומה למדנו משנתיים של מגיפת הדמה הזאת?
עכשיו שביטלו זמנית את הגבלות התו הירוק ויש קצת אוויר לנשימה וזמן לשבת ולחשוב לפני הסבב הבא, חשבתי לרשום ולחלק את הדברים שאני אישית למדתי מהשנתיים שעברו, כמעין סיכום ביניים.
הינה הדברים שלמדתי:
- קודם כל למדתי שהישראלי החוצפן והמתריס, שמוכן לריב ולהתווכח על כל דבר (אבל על כל דבר), הוא אחרי הכל לא כזה וכחן ומתריס כפי שחשבנו. או יותר נכון, הוא וכחן ומתריס מתי שלא חשוב, אבל מתי שכן חשוב להיות וכחן ומתריס, הוא דווקא מאוד ממושמע. אם אומרים לו “תו ירוק” הוא פשוט עושה את זה.
- גם למדתי שהישראלי שהיה אמור להיות ווכחן ומתריס בעצם מוכן לאמץ כל תעמולה שקרית. למשל, שלא מחוסנים מדביקים יותר ושהם מפיצי מחלות. אין בעיה – תעמיסו שקרים – הוא יבלע את כולם בכיף. חשבתי שרק נאצים אפשר לשכנע שיהודים הם עכברושים מפיצי מחלות ושכדאי להתרחק מהם, אבל לא. לא רק נאצים. כאן בישראל הצליחו לשכנע את כולם שלא מחוסנים הם אנשים מסוכנים. אם היו אומרים לכולם שללא מחוסנים יש פצעים מגעילים על הפנים והם מזילים מוגלה ירוקה מנקבוביות העור, סבבה, כולם היו זורמים עם זה. אשה אחת שתמיד הייתה חברותית לאשתי, כשהיא הבינה שאשתי לא מחוסנת – הייתם צריכים לראות… היא אשכרא תפסה מרחק של שני מטרים מרוב פחד. רואים ת’פחד בעיניים של האנשים, את הרגשת הגועל נפש הזו, את הצמרמורת שעוברת בגוף כאשר בזה הרגע גילית שיש לך עכברוש בבוידעם או משהו. אז לא, הישראלי הממזר הוא ממש לא ממזר, אלא פתי שבולע כל תעמולה.
- למדתי ששוטרים ישראליים ירימו יד ואגרוף ואלַה ואזיקים נגד אחיהם היהודים על עניינים זוטרים כמו עטיית מסיכה. הם יאזקו נערות ויחטיפו לנערים וידחפו אותם לניידת. שלא איכפת לשוטרים יהודים למוטט עסק משפחתי בקנסות כבדים, כל עוד הם ימלאו את המכסַה שלהם ויקבלו משכורת בסוף החודש כדי שיוכלו לשלם את המשכנתא. אין אחווה. אין סולידריות. אין כל ישראל ערבים זה לזה. אין את הישראליות הזאת של “להחליק אותה” ולא להקפיד. פתאום “חוק זה חוק.” הדבר האחד שהתהללתי בו בפני אנשים – שהישראלי הוא חוצפן ומתריס שלא ייתן שיאמרו לו מה לעשות, ושהשואה בחיים לא הייתה יכולה להתרחש כאן, כי ישראלים הם לא בקטע של משמעת ושיתוף פעולה עם השלטון, והשואה יכולה הייתה לקרות רק בארצות כמו גרמניה וכל זה…? אז זהו – אני כבר לא כל כך בטוח שזה נכון. מבחינת כלל האוכלוסיה בישראל, שירכזו את כל הלא מחוסנים האלה במקום מרוכז הרחק ממנו ושלום על ישראל.
- למדתי שיהודים ילשינו זה על זה בלי בעיה. ראיתי אישה שמזמינה פקח לפארק כי “יש אנשים שמסתובבים בלי מסיכה.” הינה משהו שיפתיע אתכם: הודיעו לי שאסור לי לשבת על ספסל אחד, בחוץ – באוויר הפתוח, כי אני לא מחוסן. מזכיר לכם משהו? “ספסל זה אינו מותר ליהודים”…?
- למדתי שצוותי הנדסת התודעה בתקשורת ובממשלה יודעים איך לגרום לכך שגם כשלא חייב ללבוש מסיכה בחוץ, ישראלים ילבשו מסיכה בחוץ לא רק על הפה אלא גם על האף ועד הריסים והגבות אם אפשר. כן, גם בחוץ, גם בנסיעה על אופניים, גם כשהם לבד במכונית. באמת, כל הכבוד לצוותי הנדסת התודעה על ההצלחה. ושוב, זה שובר את מיתוס “הישראלי המתריס.”
- למדתי שישראלים יכולים להתרגל להכל. יש פחות עבודה, חנויות נסגרות, מחסורים באספקה, עליית מחירים, מלונות סגורים, שמיים סגורים, ילדים לא לומדים, לובשים מסכות על כל הפנים; אנשים מתים מהתקפי לב ושב”צים, פגישות מתבטלות, אירועי תרבות נסגרים, שלטים על חנויות שאסור להיכנס אם אתה לא מחוסן, נוכחות משטרתית מוגברת, ו… סבבה.
- למדתי שהפחד מהשוטרים משתק. שאנשים, ואני כולל את עצמי, לא יקומו כאיש אחד נגד השוטרים, אלא יצפו בשוטרים כשהם מכים במישהו ללא רחם, גוררים אותו ומכניסים אותו לניידת עם כאפות, בעיטות ואגרופים. אמנם נצעק, נזעק “למה”, נזעק “בושה!”, נצלם אותם, נרשום את שמותיהם, נעלה לפייסבוק… אבל לקום כאיש אחד ולהציל? לא. המקרה היחיד בו ראיתי שקמים כאיש אחד ומצילים היה כאשר בבית שמש הצילו אמא חרדיה מהתנכלות של שוטר על אי עטיית מסיכה. הם כולם הקיפו וחסמו את הניידת, אז השוטר ויתר ושיחרר אותה. הרבה ביקורת בית שמש קיבלה במהלך השנים, אך אם כך הם קמים להציל חרדיה אחת אז יש לנו מה ללמוד מהם.
- למדתי שחיסוני השגרה בטיפת חלב – כן – כל החיסונים שהרבה אנשים עדיין חושבים שהם “החיסונים הטובים”, נכנסו לחיינו בתהליך דומה לזה של חיסוני הקורונה. יצירת פחד ופניקה, תעמולה, שיווק “פיתרון” בצורה של חיסון, הסתרת והכחשת כל תופעות הלוואי החמורות מאותו “חיסון”, ותעמולה בדיעבד שזה מה שהציל אותנו. כל תופעות הלוואי החמורות של חיסוני השגרה בטיפת חלב כבר עברו נורמליזציה בחברה שלנו – תופעות כמו מוות בעריסה, אוטיזם, אלצהיימר, ועוד. זה דומה לתהליך הנירמול שנזקי “חיסוני” הקורונה עוברים עכשיו, כמו התקפי לב ושב”צים אצל צעירים וילדים (“גם אצל ילדים יש”.) באמת כל הכבוד לחברות התרופות שחוזרות על אותו התרגיל ומצליחות כל פעם מחדש.
- למדתי שתמונת המציאות של בני אדם איננה תלויה כלל במה שהם רואים סביבם, אלא במה שהתקשורת מזינה להם, ותו לא. אנשים חושבים את מה שאמרו להם לחשוב. אם אמרו משהו בטלויזיה, אז הוא נכון, אחרת לא היה נאמר בטלויזיה. אם אתה מביע אי הסכמה עם הטלויזיה אז כנראה שמשהו לא בסדר איתך. להחזיק בדיעה חוץ-טלויזיונית מערער לאנשים את תחושת הביטחון אז פשוט תסתום ותסכים כבר עם הטלויזיה.
- למדתי שקופות החולים שלנו, שאמונות על בריאותנו, לא יגנו עלינו ועל בריאותנו מהממשלה בשעת הצורך. גם הן תאמרנה שכל המוות ותופעות הלוואי שראינו אינם קשורים לחיסון; גם הן יתנו לרופאים ולאחיות שמזהירים נגד החיסון ליפול קורבן בידי האינוויזיציה של משרד הבריאות, ולא יגנו על החופש של רופאיהן ואחיותיהן להביע את עמדתם המקצועית. לו רק אחד מראשי קופות החולים היה קם ואומר בגלוי שמשהו כאן מסריח ושהחיסונים גורמים למוות ולתופעות לוואי חמורות הרבה יותר ממה שמשרד הבריאות רוצה שתדעו אז אולי התמונה הייתה שונה.
- למדתי שצה”ל רואה חיילים רבים מקבלים שיתוקים בגפיים אחרי חיסון, והתקפי לב ושב”צים, ועדיין צה”ל ממשיך ודוחף בכל הכוח ומפעיל כל אמצעי לחץ פסיכולוגי על חייליו וחיילותיו הצעירים להתחסן ומחליש את חוסנם הבריאותי, ביודעין ובזדון, כאשר חלקם אף מתו. אומר זאת במילים פשוטות: לצה”ל אין בעיה לרצוח את חייליו. אני, “הימני”, שפעם עודדתי צעירים לשירות קרבי, שמח כעת לשמוע על כל אחד ואחת שמצליחים להשתמט.
- למדתי שמדינת ישראל לא נאמנה לאותם חיילים שסיכנו את חייהם והגנו על שלומה, כי אני ועוד חיילים רבים וטובים ממני נתנו שלוש שנים בלבנון ובשטחים ובתמורה הממשלה תירק לנו בפנים ותידאג שנפוטר מהעבודה ושלא נורשה לשבת בבית קפה או להיכנס לחנות מעל 100 מטרים כי סירבנו ליהפך לנרקומנים של חברת פייזר שאיתה הממשלה חתומה.
- למדתי שמדינת ישראל איננה חפצה בטובת אזרחיה. שמדינת ישראל לא רק “עושה טעויות” או אפילו רצף של החלטות לא נבונות; מדינת ישראל לא “רק” מטייחת, לא “רק” מושחתת, ולא “רק” מעדיפה את טובת עצמה על חשבון טובת האזרח הפשוט. הלוואי וכל אלה היו נכונים. אבל ממשלת ישראל פועלת ללא לאות נגד תושביה ואזרחיה, ביודעין, מתוך כוונה זדונית להרוג, לדכא, לשלוט, לדלל ולהחליש. מדינת ישראל רוצחת את אזרחיה ביודעין ובזדון.
- למדתי שמדינת ישראל לא תחסוך כל אמצעי, ישיר או עקיף, על מנת להגיע לידעים ולמטרות שהוצבו בפניה ע”י ארגונים בינלאומיים כמו האו”ם, ארגון הבריאות העולמי והפורום הכלכלי העולמי שאליהם היא נותנת דין וחשבון.
- למדתי שממשלת ישראל הייתה ונשארה יודו-נאצית. הפעם הראשונה ששמעתי את המונח הזה היתה מיהודי דתי וזה היה נשמע לי מוזר וקיצוני. אבל עכשיו אני מבין. ממשלות ישראל יעלימו ילדים תימנים ויבצעו בהם ניסויים קליניים וימסרו אותם לזרים וישקרו להוריהם הבוכים שילדם מת; ממשלות ישראל תבצענה ניסויי קרינה אכזריים בילדים מרוקאים עם מחלה קלה כמו גזזת בקרקפת וכאשר הילדים האלה יגדלו, הן תילחמנה עם הילדים הללו בועדות הרפואיות בשביל שלא יקבלו פיצוי על הסרטנים שפיתחו. ועכשיו ממשלת ישראל תראה עשרות אלפי אנשים סובלים מאירועי לב ומוח ושיתוקים ומחלות אוטו-אמוניות משונות כתוצאה מחיסוני הקורונה ותמשיך לדחוף חיסונים גם לילדים ותינוקות.
- למדתי שבתי החולים הם קצבים עם תקציבים. הם בתי מטבחיים שמה שמעניין אותם זה לקבל תקציבי קורונה על כל “נפטר עם קורונה”, ושעדיף כמעט כל דבר בעולם ובלבד שלא תעברו את שעריהם. מרגע שנכנסתם, מטרתם תהיה להמיר את חייכם בתקציבי קורונה.
- למדתי שלא משנה כמה ידברו על זכויות אדם בבית הספר, ברגע שמגיעה שעת המבחן לזכויות האדם האלה, הכל נעלם ומתאדה מיד, וכל מה שלימדו כאילו מעולם לא היה. פתאום הדמוקרטיה וזכויות האדם הקדושות, שמעולם לא נלחמתי עבורן, אינן רולוונטיות לאנשי החינוך הנאורים, כי מסתובבת מחלה. ולא מחלה כזאת שנערמות גופות ברחובות; ולא מחלה אימתנית שבגללה חצי מדיירי בניין המגורים שלכם נפטרו. לא. אלא אך ורק בגלל הדיווחים בטלויזיה. זהו. זה מספיק בשביל לבטל כליל את כל זכויות האדם שהנאורים הצבועים מלמדים בבית הספר.
- למדתי שלא משנה כמה מלמדים על השואה ואומרים “לא עוד”, זה הכל שווה לאפס. זה הכל שווה כלום! בטקס יום השואה יאמרו “כניסה לבעלי תו ירוק בלבד”, ואוי לאדם שיעז להשוות לגרמניה של שנות ה-30, אחרת יואשם ב”פגיעה בזכר השואה.”
- למדתי שכאשר כל הטיעונים נגד הלא מחוסנים לא מחזיקים מים, כי אנחנו היינו אמורים להדביק יותר מאחרים, ואז ראו שמחוסנים מדביקים באותה מידה, אז פשוט שינו את הטיעון ואמרו שאנו “תופסים מיטות בבתי החולים.” זו ההאשמה החדשה – אנחנו “תופסי מיטות.” השאלה, למי אנו תופסים מיטות? למחוסנים?! אם כל כך הרבה מחוסנים זקוקים למיטות – כנראה שיש בעיה עם החיסון. כנראה שהדיווחים על כך שבתי החולים מלאים במחוסנים שחולים ומאושפזים עם מחלות קשות הם נכונים אחרי הכל. וגם מעניין שבריאותם של כל כך הרבה לא מחוסנים טובה מספיק בשביל להמשיך ולהפגין אפילו בקור של החורף (אלה שלא תופסים מיטות בבתי החולים, כמובן). העיקר להגיד שאנו תופסים מיטות. מה זה משנה אם זה נכון או לא? צריך להאשים במשהו.
- למדתי שככל שנכנעים יותר לדרישות הממשלה ומשתפים איתן פעולה, ככה זה מעורר את תיאבון הממשלה להמשיך ולדרוש עוד, עד שיגיעו לאיזשהו קיר וירפו לזמן מה. זה כולל דרישות כמו שילד מחוסן יבצע בדיקת אנטיגן יומית, שמחוסן יהיה מבודד עם מספר בדיקות אחרי חזרה מחו”ל, גם אם אין לו תסמינים, שמחוסן יילך עם מסיכה בשביל לשמור על עצמו ועל סביבתו, שישימו לאנשים אזיק אלקטרוני, ועוד הרבה.
- למדתי שחירויות בסיסיות כמו החופש ללכת לטיול רגלי, החופש לפתוח את העסק, ללכת לעבודה, לעשות קניות, ללכת לתפילה, לבקר משפחה וחברים, והכי חשוב, לקחת טיפול רפואי או לדחות אותו – כל החירויות הבסיסיות האלה הן סחירות לחלוטין. אפשר להדליק או לכבות אותן כמו מתג חשמל, או להגביר ולהוריד אותן כמו מפסק ווליום, הכל בהתאם לנוסחה מתוחכמת שהומצאה במכון פייזר למדע (סליחה, מכון “ויצמן” למדע). החיים והחופש שלי נקבעים לפי “מקדם ההדבקה”, או “R.” אשמח לדעת אם ישנם היבטים נוספים של החיים הפרטיים שלי שיכולים להיות מנוהלים ע”י אלגוריתם מתוחכם, ולא, חס וחלילה, ע”י רצוני הפרטי. כאילו, מי אני בכלל שאקבע מה אני אוכל היום? אתן לצוות מומחים לקבוע, או ל”קבינט המזון”. ומי אני שאחליט כמה ילדים להוליד? אתן לתת-ועדת האקלים להחליט כמה מותר לי. כאילו, מי אני שאתווכח עם מומחים? הם למדו, אני לא.
אבל מכל הדברים שלמדתי, הדבר החשוב שלמדתי הוא שהרשע של האדם הוא כל כך עמוק, שאין לדעת עד כמה הוא עמוק. ליבו של האדם במצב אָנוּשׁ. “עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל, וְאָנֻשׁ הוּא; מִי יֵדָעֶנּוּ!” (ירמיהו י”ז 9). ולכן גם למדתי שאין לתת אמון באדם, או ב”נדיבים” למיניהם; ואפילו לא בעצמך, אלא רק באלוהים.
תהילים קי”ח 8-9:
טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהוָה מִבְּטֹחַ בָּאָדָם.
טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהוָה מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים.
תהילים קמ”ו 3-6:
אַל-תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים, בְּבֶן-אָדָם שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה.
תֵּצֵא רוּחוֹ, יָשֻׁב לְאַדְמָתוֹ; בַּיּוֹם הַהוּא אָבְדוּ עֶשְׁתֹּנֹתָיו.
אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ: שִׂבְרוֹ עַל-יְהוָה אֱלֹהָיו,
עֹשֶׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם.
===
לאחר שכתבתי את הכתבה הזאת נתקלתי בכתבה של דני גיל כאן: https://www.covil.co.il/2105-2/ אני מאוד אוהב את הכתיבה והתובנות של דני גיל. מומלץ לעקוב אחר הפייסבוק שלו.