לפני כמה ימים ביקרתי את אמי הזקנה בבית סוהר בחיפה. אני אומר בית סוהר ולא בית אבות כי אפקטיבית זה המצב. צרחתי על מנהל בית הסוהר למשך כמה דקות. כאן אנסה להסביר איך הגעתי למצב הזה.
בשביל לראות את אמא שלי אני צריך לקבוע תור מראש ולראות איזה יום ושעה פנויים. קרה כבר שיומיים התבזבזו לי מבלי שהייתי יכול אפילו לתאם ביקור כי מתאמת הביקורים לא עובדת בימי שבת וראשון. דרוש תיאום.
אני נוסע כשעה לראות אותה. כשאני מגיע אני נדרש לחתום על טופס עם שורה של הצהרות והתחייבויות בריאותיות. ואז מגיע הבונוס הגדול: מרשים לי לשבת מול אמא שלי ולנסות לנהל איתה שיחה למשך שעה, כשהיא בתוך בית האבות, ליד חלון, ואני מחוץ לבית האבות, שני מטרים ממנה, בסוכת מבקרים. אני רואה מבעד לחלון שלמחוסנים יש את זכות היתר להיכנס ולהתקרב לאמא שלי. לי לא.
אמי כבדת שמיעה. עם הזמן פיתחתי דרך לדבר איתה שבה היא שומעת מה אני אומר. צריך לפשט את המשפטים, להפריד את המילים, לא לדבר כשיש רעשי רקע, וכו’. אבל כשאני נפגש איתה בבית האבות, ומושיבים אותה בלובי בין שני משרדים, ואני ישוב בחוץ ברחוב שבו עוברות לא מעט מכוניות, אז יש המון רעשי רקע מצלצולים ושיחות, דלתות נטרקות, מכוניות… אין סיכוי לנהל שיחה אינטימית במרחק שתי מטר ליד משרד המנהל. זה מרגיש יותר כמו הורה גרוש שהולך לראות את ילדיו במרכז קשר בנוכחות עובדת סוציאלית. באחת הפעמים פשוט פרצתי בבכי מולה כי רציתי לנשק אותה ואסור לי. היא אמרה לי בוא, ונישקתי, בניגוד לנהלים. זה מרגיש כל כך זר ומנוכר, אפשר למות.
פעם עמדתי במרחק מאמי ושאלתי את האחות הראשית אם אוכל לנשק את אמי. האם אתה מחוסן? אמרתי לא, אבל אמי כן. לא, הייתה התשובה. אבל למה לא? היא מחוסנת, אמרתי. האחות צחקה ואמרה תשאל את נתניהו. אני לא חושב שזה מצחיק שנמנע ממני לנשק את אמי.
אמי גם כבדת ראייה. בביקור היא אומרת לי, אני לא רואה אותך, תתקרב. אני אומר לה אסור אמא. כך או כך קשרו את הכסא שלא יקרבו אותו. היא אומרת שהיא מרגישה כמו בבית סוהר. אביה, סבי, היה פושע. היא אומרת שכך היו הביקורים של אמה לאביה – מאחורי חלון.
בנוסף, קר לה. לפעמים יש לה זיעה. אבל היא מוכרחה לשבת ליד חלון, גם אם זה יום קר עם רוח. אמנם בית האבות שם מחמם בתוך אוהל המבקרים, אבל כמה עוזר מחמם כזה כשהדלת היא וילון שעף לכל עבר?
היא שוב מתלוננת שקר לה. היא יושבת עם מגבת יבשה עליה לנסות להתחמם. חברה מביאה לה עוד משהו חם ללבוש ועדיין קר לה. היא אומרת שהיא תתקרר ותקבל שפעת ככה, אז מה הטעם בנוהל אם הוא נועד לשמור עליה? צודקת.
פעם אחת הבאתי את בתי שבכתה לי כי היא משתוקקת כבר לראות את סבתא. ממש התחננה. אמרתי שתוכל לראות ממרחק ושאר הביקור תבלה במבנה סמוך. היא הסכימה. אז לקחנו חופש מבית ספר ונסענו לחיפה. אמרתי לאמי שהנכדה הגיעה. אמי אומרת שהיא לא רואה אותה. איפה היא. שתתקרב. הבת שלי בדילמה. אסור להתקרב אבל סבתא מבקשת. אז היא התקרבה עוד קצת. סבתא עדיין אומרת אני לא רואה, תתקרבי. בסוף מנהל בית הסוהר גילה שהנכדה שם והייתה פניקה כאילו שנכנס מחבל מתאבד. מה פתאום ילדים?! אתה לא יודע אילו צרות זה יכול לגרום לנו? להרחיק, להרחיק. ולא להביא אותם שוב. אפילו לא לשביל של בית האבות. בסדר. שפע התנצלויות ממני. חשבתי לתומי שיהיה מותר מרחוק. זה שבר לנו את הלב. אבל מה הפלא שזה היחס כשבתקשורת קוראים לילדים “פצצה מתקתקת”.
תבינו, מנהל בית הסוהר הזה היה כמו אח גדול בשבילי פעם. הוא מכיר אותי מאז שאני נער, עשרות שנים. ביליתי זמן רב בקרב משפחתו. אפילו עבדתי בבית האבות הזה שהוא מנהל במשך ארבע שנים, כשזה עדיין היה בית אבות. ראיתי צוות מסור וניהול מצויין. המנהל לא איש מושחת ועקמומי. אין אצלו טריקים ושטיקים. אבל כשהתחילה בהלת הקורונה לא זכיתי ללחיצת יד, לא ממנו ולא מחברים אחרים שהכרתי שנים. הכל השתנה. אווירה של ריחוק. עכשיו צריך לשמור על נהלים.
כשהגיע החיסון המשחרר הוא השתכנע שהחיסון נחוץ ובטוח. הוא התחסן, שכנע את בית האבות להתחסן, וניסה לשכנע את כל העולם להתחסן בסרטון ביוטיוב. האם הוא יודע כמה אנשים חטפו שב”ץ ודלקת שריר הלב, דימומים ואגינליים, שיתוקים בפנים ואפילו קורונה, ומתו אחרי החיסון הראשון והשני – או שגם זה פייק ניוז?
אמי גם דימנטית. אני יושב מולה, חוזר על משפטים.
האם הבן הקטן כבר נכנס לגן?
לא, הוא בכיתה ב.
איזו כיתה, ט?
לא, ב.
ט??
ב!!
אמי אומרת שוב שאי אפשר ככה לקבל אנשים. קר לה, לא שומעת, מאחורי חלון. ואני חושב לעצמי, החתימו אותי על שורה של הצהרות בשביל זה?? בשביל שאוכל לשבת בחוץ שני מטרים מאמא שלי בתנאים שהיא לא יכולה לראות או לשמוע אותי? ובשביל מה שכנעו אותה להתחסן, בשביל שלא אוכל אפילו לשבת לידה, ליד זו שילדה אותי, ולחבק אותה בשנותיה האחרונות?
אחרי מי יודע כמה זמן של רעשי רקע והפרעות אני צועק למנהל בתסכול שיסדר לי איזה מקום לשבת לידה. הוא אומר לא, יש נהלים. בנקודה הזאת כבר התפוצצתי. התחלתי לצרוח בכל הכוח שגם בגרמניה הנאצית היו נהלים. הוא אמר לי לא לצעוק. אמרתי לו הלוואי שיקרה לו מה שקורה לי עכשיו.
תגידו מה שתגידו. תשפטו אותי שהייתי צריך להישאר רגוע ולא לצרוח בבית אבות. אבל אני אומר, יש לי אמא מחוסנת בבית אבות ונאסר עליי לחבק אותה. כשתתאשפז יום אחד, כנראה שלא אוכל לראות אותה עד ההלוויה. אז לעזאזל הנהלים, אני רוצה לראות ולחבק את אמא שלי!
יש לי שלושה דברים לומר. קודם, שחוק ומוסר לא תמיד תואמים. במקרה שחוק אינו מוסרי, צריך להפר אותו. להפוך את בתי האבות לכלא של זקנים ולמנוע קרבה של משפחה זה לא מוסרי, זה נאצי. נקודה. לא מעניינים אותי אלף צידוקים. מי שחולק עליי כאן שיצטרף לתנועה הניאו-נאצית.
דבר שני, גרמניה הנאצית לא הסתמכה רק על האס אס והגסטפו. הקיום שלה התאפשר בגלל עשרות אלפי פקידים ומנהלים שהקפידו על הנהלים. היחידים שאינם אשמים בגרמניה הם אלה שסרבו לשתף פעולה מתוך אנושיות. אז אם אתם שוטרים, רופאים, מנהלים, אתם נמצאים בתקופת מבחן עכשיו וכדאי שתבחרו נכון.
ואחרון, אל תכניסו את ההורים לבית אבות. לא בתקופה הזאת וגם ולא בעתיד, כי הם מהר עלולים להפוך לבית סוהר.