אל תגידי שאת יהודיה – סיפור ישועתה של רות נסים

אמי, רות נסים, התוודעה לישוע המשיח בפעם הראשונה כשהייתה ילדה, והאמינה בו כשהייתה נערה. כך זה קרה.

ההפגזה של לונדון

בזמן מלחמת העולם השנייה נשלחו ילדים רבים מערים גדולות כמו לונדון לכפרים נידחים יותר באנגליה. כך גם אמי, רות, נשלחה יחד עם אחותה מלונדון המופגזת לכפר בדרום מערב אנגליה בשם דאוליש (Dawlish). היא ואחותה, סינתיה, הושמו אצל אשה מבוגרת בכפר. מזכרונה של אמי, הבית היה ממוקם ב- 23 Marine Parade. הוראות ההגעה לפי אמי היו “יש לצאת מתחנת הרכבת ולעלות במעלה הרחוב לאורך פסי הרכבת לאורך החוף.” מזכרונה של אמי רות, היא הייתה בת 6 או 7 כשנשלחה לכפר. אך אמי נולדה ב- 1936 ולונדון הופגזה ב- 1941. לכן, כנראה שהיא הייתה בת 5, ואחותה הקטנה בסך הכל בת 3 או 4.

“אל תגידו שאתן יהודיות”

לאשה שאצלה רות ואחותה נשארו לא הייתה אהבה או סימפטיה רבה כלפיהן. היא גם לא הייתה רעה אליהן. היא פשוט העדיפה שתשחקנה בחוץ במשך שעות היום ותעזובנה אותה לנפשה. לפני שהגיעו רות ואחותה סינתיה לביתה, אמא שלהן, סבתי חנה לוי, אמרה להן לא לומר לאף אחד שהן יהודיות. אמי לא הבינה מה זה אומר “להיות יהודיה”. היא רק ידעה שעליה לא לספר לאיש. ומכיוון שהאשה שאיתה נשארו לא ידעה על יהדותן, אז בהגיע יום ראשון, שלחה אותן לכנסיה. כך עשתה בכל יום ראשון.

הייתה זו הפעם הראשונה של אמי, רות, בכנסיה. שם בכנסיה, ב”בית הספר של שבת” (Sunday School), היא שמעה בפעם הראשונה את השיר Bethlehem Lay Sleeping, Long, So Long Ago. השיר עורר את סקרנותה. היכן נמצאת בית לחם? איפה פלסטינה? מיהו ישוע, ומדוע הרועים בשדות בית לחם נטשו את צאנם ללכת ולראותו כאשר נולד? דמותו של ישוע ואהבתו לילדים קסמו לה. היא אהבה ללכת לכנסיה, אהבה את השירים ואהבה את הדמות של ישוע שהצטיירה מן השירים הללו. זה אז שהיא התחילה להתפלל לישוע.

בנקודה זו, בעוד אמי מספרת לי את הסיפור, כבר לא יכולתי להתאפק ובכיתי. הבנתי שהדבר שהוביל את אמי לעולם האמונה בישוע הוא ההוראה שהיא ואחותה קיבלו לשתוק לגבי יהדותן. הוראה זו, במרוצת השנים, תביא לא רק את אמי לאמונה בישוע, אלא גם אותי ואת חלק מאחיי ואחיותיי. אמונה זו תיהפך למטרה ולמשמעות של כל חיי.

החזרה ללונדון

כשאמי חזרה ללונדון, משהו אצלה כבר השתנה. היא המשיכה ללכת ל”בית ספר של שבת”, ל- Sunday School, אך הפעם בלונדון. באותו הזמן היא עדיין הייתה בכיתה יהודית בביה”ס שלה בלונדון. יום אחד אמר אחד המורים בכיתתה דברים בגנות הברית החדשה ואמי כלל לא אהבה את זה. היא אמרה לאמה שבגלל דברים כאלה לא נוח לה להישאר בסביבה הזו. אז אמה, יהודיה מתבוללת קלסית, דאגה שתיטבל לנצרות והעבירה אותה מהכיתה היהודית לכיתה “נוצרית” רגילה. אמי הייתה בת 9 כשזה קרה. הטבילה לא הייתה טבילה מלאה כפי שהבפטיסטים מטבילים, אלא טבילה מאוד נוצרית-כנסייתית, עם מים על המצח. ואם כבר, “על הדרך,” החליטה אמה להטביל גם את כל אחיה ואחיותיה, כי חשבה לעצמה שכך תימנע מהם להירדף על היותם יהודים.

אמונתה החדשה של אמי לא התקבלה יפה אצל משפחתה המורחבת. השמועות על כיוונה החדש של אמי רות הגיעו לסבהּ ולסבתהּ של אמי, הארי (משה) ומיליסנט לוי. סבתא מילי אמרה לאמי שאם היא תהיה נוצריה היא לא תיכנס שוב לביתה. דודיה סידי וג’רלד גם הם לא אהבו לשמוע על אמונתה החדשה, אך בכל זאת קיבלו אותה. דודותיה בטי ופאולין, לעומת זאת, תמיד קיבלו אותה יפה.

התחלה חדשה

בכיתה החדשה של אמי, מורתה הייתה נוצריה. לא מסוג הנוצרים שבאמת מאמינים, אלא מאלה שהם נוצרים בתרבותם. כאשר שמעה על העניין של אמי בענייני האמונה, החליטה לקשר אותה עם ארגון נוצרי בשם קאבננטרס, (Covenanters). ארגון זה היה מארגן פעילויות לילדים ונוער ברחבי אנגליה. זו היתה מעין תנועת נוער, כפי שיש לנו בארץ, אבל של האמונה המשיחית-אוונגלית. שם בקאבננטרס הכירה אמי את גב’ הדלנד (Headland). גב’ הדלנד לא הייתה רק נוצריה. היא הייתה מאמינה אמיתית. היא לקחה את אמי תחת חסותה. כאשר נפגשה עם אמה של אמי, חנה, היא התוודתה בפניה שגם היא יהודיה, אך ביקשה גם היא שלא לדבר על זה. מסתבר שיהודים רבים באנגליה העדיפו שלא לדבר על יהדותם. בעלה של גב’ הדלנד, מר ג’יימס (ג’ים) הדלנד, היה עוזר הכומר של כנסיה די פעילה בשם ספיטלפילדס (Spitalfields Church, מופיעה בתמונה). לימים הוא ימונה לכומר של כנסיה משלו.

הפרט המעניין כאן הוא, לדעתי, שאותה גב’ הדלנד, דמות מרכזית בהגעתה של אמי לאמונה בישוע, הייתה גם היא יהודיה משיחית.

מר וגב’ הדלנד וכנסיית ספיטלפילדס

מר וגב’ הדלנד, אם כן, יהיו אנשי מפתח בישועתה של אמי רות, יחד עם הכנסיה אליה הם השתייכו, כנסיית ספיטלפילדס. אמי הייתה הולכת באופן קבוע לשיעורים של גב’ הדלנד בארגון הקאבננטרס. היא לא הייתה התלמידה האידאלית. למי שמכיר את אופיה הפלפלי של אמי זה מסתדר יפה. היא מודה שהייתה מפריעה לגב’ הדלנד האהובה לא מעט. ובכל זאת נראה שכל התקופה הזאת הייתה משמעותית בבניית אמונתה של אמי ואכן, אמונתה התחזקה אט אט במשך השנים.

בו בזמן, סבתא של אמי, מילי, נפטרה בשנת 47’, כאשר אמי הייתה בת 10 או 11. אמי אומרת שאז “כבר לא הייתה בעיה.” מותה, כנראה, הסיר את מוקד ההתנגדות העיקרי לאמונתה של אמי במשפחה ואמי יכולה הייתה להתפתח באמונתה ללא הפרעה או מתחים חזקים מצד המשפחה. “אני אהבתי את סבי וסבתי,” אמי מוסיפה.

מסע הבישור של טום ריס

בפברואר 1950 התקיים מסע בישור של מבשר בשם טום ריס (Tom Rees). טום ריס היה סוג של “בילי גראהם” באנגליה של זמנו. מסוג המבשרים שממלאים איצטדיונים. מסמך אחד שקראתי קובע חד משמעית ש”אין מבשרים מהסוג שלו היום.” ריס הגיע ל- Royal Albert Hall, אולם גדול וידוע מאוד באנגליה, בין היתר בשל הארכיטקטורה הייחודית שלו. לאולם הייתה יכולת להכיל אלפי אנשים (אבי ז”ל היה מזכיר את המקום הזה מדי פעם בשיחותיי עימו).

מר וגב’ הדלנד, יחד עם כנסיית ספיטלפילדס, לקחו את אמי לשם, ככל הנראה עם בני נוער נוספים. אמי אומרת שדרכו של ריס הייתה להסביר היטב את האמונה בצורה רגועה ולא מתלהמת. בסוף ההסבר שלו פנה המבשר לקהל ואיתגר אותם. הוא קרא לכל מי שרוצה ללכת אחרי ישוע לעמוד. אמי עמדה.

אמי אומרת שמהזמן ההוא והלאה, היא החלה להשתנות. היא כבר לא הפריעה בשיעוריה של גב’ הדלנד. היא מעריכה שזה היה אז, באותו ערב, כאשר הייתה כמעט בת 14, שהיא נולדה מחדש. השינוי שעברה היה פנימי ואמיתי. כאשר הייתה בת 16, נטבלה בטבילה מלאה.

זו הייתה תחילת דרכה של אמי, רות נסים, באמונתה בישוע המשיח.

בקרוב אני מתכוון לכתוב כתבת המשך על חייה של אמי רות נסים מהיותה נערה ועד חתונתה עם אבי, אלברט.

הביקור האסור

כל הפרטים הללו נדלו מאמי ב”ביקור האסור”. בתקופת הקורונה אסר בית האבות על אמי להיות במחיצת לא מחוסנים. אמי הייתה בנהריה אצל חברים מחוסנים והביעה את רצונה לבקר בביתי. חבריה ריחמו עליה והביאו אותה בחשאי לביתי. בכיתי מהתרגשות כי לא ראיתי את אמי זמן רב. באותו “ביקור אסור” ערכתי איתה את הראיון שעליו מתבססת כתבה זו. כאשר החזירו את אמי לבית האבות מישהו כבר הספיק להלשין. עד היום לא ידוע לי מי הלשין. האחות כעסה והמנהל התקשר בזעם למי שארגן את הביקור. אני די בטוח שהמנהל יתחרט על מעשיו בעתיד. אני, לעומת זאת, לעולם לא אתחרט על הביקור, אלא אוקיר אותו לעולם בלבי.