אתמול ישבתי באחד מבתי הקפה שעד כה הרשו לי לשבת בפנים כמעט 100% מהזמן מבלי לשאול אם יש לי תו ירוק. אבל אתמול שאלו אם יש תו ירוק, ואין. אז ביקשו ממני לשבת בחוץ.
קשה לי לתאר את הרגשת העלבון וההשפלה, כשמישהו שסיכן את החיים שלו במארבים בלבנון עבור המדינה, מתבקש לעזוב על ידי מלצרית צעירה שעליה שמר כשהייתה תינוקת, וכולם צופים בך כשאתה אוסף את החפצים שלך ומובל החוצה, איפה שבמקרה הזה – היה קצת קר ופחות נעים לשבת. אתה מובל החוצה כאילו משהו לא בסדר איתך, כאילו עשית משהו לא טוב. ובלי להתרברב – יש אנשים שעשו פי 1,000 עבור המדינה ממני, ובטח גם מהם מבקשים לצאת.
כבר אין לי רגשות טובים עבור המדינה שלנו.