יש לי חבר בן 80. כמעט אין לו כסף. בימים קרים הוא לובש סוודר נוסף ואפילו מעיל בבית בשביל להתחמם. הוא לא השתכנע שהחיסון בטוח ולא התחסן.
מכאן לשם, נשבר לו משהו בבית. לקח אוטובוס ביום סגריר ל-Ace קנה ובנה לקנות חלק לתיקון. כשהגיע אמרו לו שאין לו תו ירוק ואסור לו להיכנס. החנות מעל 100 מ’ מרובע (זוכרים את החוק הזה?). חזר הביתה כפי שבא. העלבון.
האיש זקן. ההליכה שלו כבר לא יציבה כמו שהייתה. אני יודע כי אני רואה אותו כל שבוע ורואה את ההדרדרות האיטית ולא יודע מה יהיה איתו. השיניים שלו לא במצב טוב ואין לו כסף לטפל בהן. אבל מדינת ישראל אומרת לו “לך הביתה יא מפיץ מחלות מלוכלך ותמצא חנות מתחת ל-100 מ’ מרובע.” מדינת ישראל רוצה להעניש אותו, שירגיש מה זה לא להאמין למשרד הבריאות. אז הוא חזר הביתה בלי החלק שביקש.
לתדהמתי הוא לא נעלב. הוא פשוט לא הבין למה. חשב שזה טיפשי. אני מצידי הייתי מלא כעס כששמעתי את הסיפור הזה. הייתי שמח לשמוע שרשת Ace נסגרת וכל מנהליה מנושלים מכספם. שלא לדבר על העונש המגיע לבית מחוקקינו.
בתורה, בספר ויקרא פרק יט פסוק 32 כתוב כך:
מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי יְהוָה.
את המצווה הזאת יש לשמור. יש לשמור אותה ולשרת את אותו זקן גם אם ידוע לנו שיש לו קורונה והוא מתעטש לכל עבר. יש לשרת אותו גם אם אם יש לו שחפת. גם אם יש לו כולרה. ואסור למנוע ממנו שירות רק כי מדינת ישראל אמרה.
כשחברה לא מבינה שמוסר קודם לחוק היא נהיית אכזרית ואומרת לזקנים “תחזור כפי שבאת.”