מיכאל נסים, דצמבר 2024, נהריה

לפני לא מעט שנים ביקרתי בקהילה שלפי דעתי היא טובה. אחרי ההלל הילדים שלי הלכו לשיעורי השבת, בזמן שאני שמעתי דרשה טובה מאוד מרועה הקהילה. כשהאספה הסתיימה שאלתי את ילדיי מה למדו בשיעוריהם. הבת סיפרה שהם למדו על בובת עץ קטנה בשם פונצ’ינלו, שאנשים הדביקו עליה מדבקות אפורות. חשבתי שמוזר שהם לא למדו סיפור מהכתובים או שיננו פסוק. עם זאת אני יודע שלפעמים, כאשר לאימא אין זמן להכין שיעור מתאים מהכתובים לילדים בקהילה, היא יכולה לקחת סיפור ילדים משיחי ולהשתמש בו במקום זאת. לא אידיאלי, אבל זו המציאות.

עברו מספר שנים ובתי הייתה כעת נערה. היא נסעה לקייטנה, והנה שוב – בערב האחרון הוצג בפניהם סיפורו של פונצ’ינלו, יחד עם קריאה להיוושע. לילדים נאמר שהם כל כך מיוחדים – שאלוהים יצר אותם כפי שרצה שהם יהיו; שאלוהים ממש ישב והקדיש זמן לעצב כל אחד ואחת מהם. הוא אוהב אותם כל כך. האם לא ימסרו לו את חייהם? הדברים נגעו לליבם ודמעות זלגו על לחיי הבנות.

ובכן הלכתי לבדוק על מה הסיפור הזה. מסתבר שזהו הסיפור ‘מיוחד אתה’ מאת מקס לוקאדו (באנגלית You Are Special). גיליתי שאני יכול להאזין לכל הסיפור באינטרנט בחינם תוך 8 דקות בלבד, וכך עשיתי.

‘מיוחד אתה’ של מקס לוקאדו

‘מיוחד אתה’ עוסק בכפר שמאוכלס בבובות עץ, כולן מעשה ידיו של מישהו בשם אלי. בובות הכפר עסוקות בהדבקת מדבקות זו על זו: כוכבי זהב למי שנראה טוב או מצליח לעשות דברים מרשימים; נקודות אפורות למי שנראה רע או אינו יכול להרשים אף אחד. פונצ’ינלו מקבל רק נקודות אפורות והוא מוטרד מזה. ידידה שלו (שאין עליה מדבקות) אומרת לו שהוא צריך לדבר עם אלי. פונצ’ינלו אוזר אומץ ללכת ולראות את אלי בביתו שבראש ההר. בהתחלה הוא פוחד, אבל אז הוא שומע את קולו הרך והאוהב של אלי. אלי מושיב אותו על ברכיו ואומר לו, בין היתר: “זכור, אתה מיוחד כי אני יצרתי אותך, ואני לא עושה טעויות.” כעת פונצ’ינלו מרגיש טוב בהרבה לגבי עצמו, וביטחונו העצמי מתחזק. אלי אומר לו שעליו לבוא אליו כל יום כדי שיוכל להגיד לו כמה הוא אוהב אותו, כמה הוא מיוחד וכו’. בסוף הביקור, כשהוא בדרכו החוצה, מדבקה אפורה אחת כבר נושרת מפונצ’ינלו, וכך הסיפור מסתיים.

מה שהפתיע אותי היה שהסיפור הזה שימש בסיס לקריאה להיוושע, כפי שקורה לעיתים קרובות בערב האחרון של הקייטנות. עם זאת, אין בסיפור כל אזכור לחטא. החטא היחיד שנרמז עליו הוא הדרך שבה האנשים שופטים את פונצ’ינלו. פונצ’ינלו (וזה חשוב) מייצג אדם לא מאמין, כי הרי הוא לא הכיר את יוצרו אלי ומעולם לא דיבר איתו. אולם כשהוא ניגש לאלי, המסר של אלי אליו הוא אך ורק של קבלה ואהבה. אהבה ללא תנאי. לאלי אין מה לומר על חטא. בסיפור אין אזכור לצורך לחזור בתשובה ולשנות את דרכיך. אין סמלים המצביעים על הצלב, על הדם, על הקורבן של אלוהים. יש רק אישור וחיזוק.

זהו, כך אני סבור, חלק מבשורה חדשה – בשורת הדימוי העצמי.

מקס לוקאדו הוא סופר משיחי ידוע, השׂם דגש יתר על אהבתו של אלוהים (או במילותיו שלו: “על כך שאלוהים מאוהב בך”). לאחרונה נחשף שהוא תומך בהומוסקסואלים ובטרנסג’נדרים. הוא דיבר בקהילה שחוגגת הומוסקסואליות ושיש הומוסקסואלים בהנהגתהּ; הוא התנצל בפומבי על דרשה שנשא לפני שנים רבות ובה גינה את אורח חייהם. אנו רואים, אם כן, מהיכן מגיע הסיפור של פונצ’ינלו ולאן הוא מוביל.ⁱ

מה לומד הנוער בישראל?

“מיוחד אתה” הוא אחד ממספר מסרים משלימים שהנוער המשיחי בישראל מקבל ללא הרף. המסרים הנלווים הם “יש לך ערך גבוה” ו”אתה חשוב”.

בחודשים ובשנים האחרונים הוזמנו בני הנוער בישראל ל”כנס VIP”, כפי שכינו זאת, כשהמסר הוא “כולכם אנשים חשובים מאוד”. אמרו להם שאין כמוהם בכל העולם – כל אחד מהם הוא ייחודי. באחד הכנסים אמרה אחת הדוברות לבני הנוער, שהיה עליה לעמוד מספר שנים מול המראה ולומר לעצמה: “את בריאה נפלאה של אלוהים,” עד שהצליחה להאמין בכך. אפילו נאמר לבני הנוער שאם מישהו אומר להם משהו בניגוד למסרים האלה, הרי ש”זה מהשטן”!

שׂיאה של מגמה זו היה כאשר רועה של קהילה גדולה בישראל הוזמן ללמד את הנוער. הנה מה שאמר:

“בלתי אפשרי להשתנמך. אתה לא יכול לשנמך את עצמך, להחליט שאני לא שווה, להחליט שזה וזה וזה גורם לי עכשיו להיות פחות ממה שאלוהים אומר שאני. תקשיב טוב: אין דבר שאתה יכול לעשות, שיוריד מהערך שלך כצלם אלוהים. אין! אולי חלק מכם לא מסכימים. תחשבו טוב טוב. אין דבר שאת יכולה לעשות, אין דבר שהשטן יכול לעשות לך, אין דבר שהשטן יכול לעשות בלב שלך ובחיים שלך, שיוריד מהערך שלך והרמה שלך כצלם אלוהים.”

הוא לא עצר שם. הוא המשיך:

“אין דרך כל כך רעה ועקומה שאתה יכול לבחור ללכת בה שתוריד מהערך שלך. אין דרך חיים שאת יכולה לבחור בה, אין חטא שאת יכולה לחיות בו, אין דבר הכי הזוי שאת יכולה לעלות על דעתך כמה שׂטני ורע ועקום ומעוות שיכול להיות שישנמך את הערך שלך בעיני אלוהים.”

נראה לי מוזר שאותו רועה קהילה מוצא לנכון לאשר בפני קהל של בני נוער, שחלקם נולדו מחדש וחלקם לא, והם חשופים ללא הרף בבתי הספר ובתקשורת לתעמולה טרנסג’נדרית ולמסרים המהללים את אורח החיים ההומוסקסואלי – שלא משנה עד כמה מעוּותים מעשיהם עלולים להיות, הם עדיין לא יאבדו את ערכם בעיני אלוהים.ⁱⁱ המסר הזה נשמע יותר כמו דחיפה קלה להמשיך ולעשות כל מה שהם רוצים, לא משנה עד כמה המעשים מכעיסים את אלוהים. זאת מלבד העובדה שעצם המעשים הללו, של הומוסקסואליות ובמיוחד טרנסג’נדריות, מכוּונים באופן מיוחד להשחית את צלם אלוהים באדם.

זמן לא רב לאחר אותו כנס התקיים עוד כנס נוער, ובו לימד אחד הדוברים שכאשר הבן האובד אמר שהוא לא ראוי לאהבת אביו, הוא טעה. הוא אכן היה ראוי – כך אמר הדובר – ולמעשה “כל אחד מכם ראוי”. לימדו את בני הנוער שלערך שלהם אין שום קשר למעשיהם – יש להם “ערך נצחי”, פשוט מכיוון שנבראו על ידי אלוהים. לכן כעת נוסף למסרים “אתה מיוחד/חשוב/בעל ערך רב” גם המסר “אתה ראוי”… אולי מעתה נשיר את שיר ההלל ‘אתה ראוי’ על עצמנו?ⁱⁱⁱ

אם כך, מנקודת הראות המוגבלת שלי כאן בפריפריה, אני יכול להבין את הדברים הבאים:

• בשורה חדשה – בשורת הדימוי העצמי – כבר סללה את דרכה אל תוך הקהילות בישראל, וגם:
• היא נשמעת בקהילות, בקייטנות ובכנסים הטובים יותר – אלה שאני בדרך כלל ממליץ עליהם.

מצבו של האדם

מה אומרים כתבי הקודש על מצבו של האדם?

ביוחנן ג’, מי שלא נולד מחדש מתואר כמי ש”כְּבָר נָדוֹן” (פס’ 18). הוא לא צריך לעשות שום דבר מיוחד כדי להימצא במצב הזה. עד שיאמין, “חֲרוֹן אֱלֹהִים יִשְׁכֹּן עָלָיו” (פס’ 36) – זהו מצב נורא להיות בו.

בשלושת הפסוקים הראשונים באיגרת אל האפסים ב’ אנו מוצאים מספר תיאורים נוספים של האדם:

• פסוק 1: בני האדם “מֵּתִים בְּפִשְׁעֵיהֶם וְחַטֹּאתֵיהֶם“. במקומות אחרים, אדם שלא נולד מחדש מוגדר פשוט כ”מת” (לוקס ט’ 60; ט”ו 24, 32; יחזקאל י”ח 32).
• פסוק 2: “בְּנֵי מֶּרִי“, העושים את רצון השטן.
• פסוק 3: “בְּנֵי זַעַם” (תרגום חדש), כלומר ילדים הראויים לזעם ומיועדים אליו, אלא אם כן ישנוּ מסלול, מכיוון שהם הולכים לפי הרצונות של בשרם ונפשם.

גם באיגרת אל הרומים פרק ה’ יש ארבעה תיאורים לא מחמיאים בתוך חמישה פסוקים (10-6):

• פסוק 6: “חַלָּשִׁים” או בתרגום החדש “חַסְרֵי אוֹנִים“, במובן שאיננו יכולים להציל את עצמנו או להתגבר על החטא.
• “רְשָׁעִים“, גם בפסוק 6.
• פסוק 8: “חַטָּאִים“, בכך שהחטא מאפיין את חיינו כי זהו טבענו.
• פסוק 10: “אֹיְבִים“. לא דורשי אלוהים. לא שוחרי אמת. האדם שלא נולד מחדש, נעים ככל שייראה לנו, הוא אויב לאלוהים. בדומה לאיגרת אל הקולוסים א’ 21: “וְגַם־אַתֶּם אֲשֶׁר הֱיִיתֶם מִלְּפָנִים מוּזָרִים וְאֹיְבִים בִּנְטוֹת לְבַבְכֶם אַחֲרֵי הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים.”

עוד על פי פרק ה’ באיגרת אל הרומים, אהבת אלוהים כלפינו היא למרות מה שאנחנו, לא בגלל מה שאנחנו. זוהי נקודה חשובה בדיון שלנו, כי היא מנוגדת לתפיסה וללימוד ש”אנחנו ראויים”.

בנוסף, ישעיהו ס”ד 5 קורא לנו “טמאים“,^iv וירמיהו אומר שליבנו “עָקֹב” (רמאי) ו”אָנֻשׁ” (במצב חולני מאוד, י”ז 9). אולי הרמאות הזאת כוללת את השכנוע העצמי שאנחנו חשובים?

לבסוף, אדוננו ישוע מגדיר זאת בפשטות רבה כאשר הוא אומר שאנחנו “רָעִים” (מתי ז’ 11, “אַתֶּם, הָרָעִים”).

ערכו הרב של האדם?

בואו נדבר על ערכו הרב של האדם.

1. תהילים ס“ב מכנה את בני האדם “הֶבֶל” (אדים שיוצאים מהפה) ו“כָּזָב“:

“אַךְ הֶבֶל בְּנֵי־אָדָם, כָּזָב בְּנֵי־אִישׁ, בְּמֹאזְנַיִם לַעֲלוֹת הֵמָּה מֵהֶבֶל יָחַד.” (פס’ 10)

במקום לחזק את הדימוי העצמי, הפסוק הזה, כמו פסוקים רבים אחרים בכתבי הקודש, למעשה מעליב את גאוות האדם במפגיע. הפסוק בעצם אומר שאם תשים הבל בצד אחד ובני אדם בצד השני של המאזניים, ההבל יהיה כבד יותר.

2. תהילים ק“ג קורא לאנשים “עָפָר” ומדמה אותנו לדשא (חָצִיר).

“כִּי־הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ, זָכוּר כִּי־עָפָר אֲנָחְנוּ. אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו, כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ. כִּי רוּחַ עָבְרָה־בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וְלֹא־יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ.” (פס’ 16-14)

פסוקים אלה נועדו ללא ספק ללמד אותנו צניעות, בהזכירם לנו שאנו יצורים בני תמותה ובני חלוף. שוב הכתוב דואג להוריד ולהנמיך את כל המחשבות היהירות שעלולות להיות לנו על עצמנו.

בפסוקים הבאים, 18-17, שימו לב למי נועדו חסדי אלוהים ורחמיו:

“וְחֶסֶד יהוה מֵעוֹלָם וְעַד־עוֹלָם עַל־יְרֵאָיו, וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים, לְשֹׁמְרֵי בְרִיתוֹ וּלְזֹכְרֵי פִקֻּדָיו לַעֲשׂוֹתָם.”

פסוקים אלה הם אחדים מני רבים המלמדים שאלוהים מרחם על מי שאוהב אותו ומקיים את מצוותיו. דבר זה עומד בניגוד למסר שבו אנו “מופגזים” כיום – שאלוהים אוהב כל אדם אהבה שלמה ללא תנאי וללא קשר למה שהוא עושה (ראו מתי י”ב 50; יוחנן י”ד 15, 21, 23; ט”ו 10, 14; יעקב ד’ 6; תהילים ל”ד 17-16; משלי ג’ 34).

3. תהילים קמ“ד מדמה את האדם להבל (אדי פה, או נשיפה) ולצל.

“יהוה, מָה־אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ, בֶּן־אֱנוֹשׁ וַתְּחַשְּׁבֵהוּ. אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה, יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר.” (פס’ 4-3)

שוב, הקטעים הללו אינם מדברים על ערכו הרב של האדם, אלא שואלים מהו האדם, שאלוהים צריך בכלל לשים לב אליו. הרי האדם נעלם ברגע, כמו צל.

4. ישעיהו פרק ב‘תוהה אם יש כל סיבה להחשיב את בני האדם.

“חִדְלוּ לָכֶם מִן־הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ, כִּי־בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא?”

משמעות המילים “חִדְלוּ לָכֶם” היא “עִזבו אותו, אין לו מה להציע לכם”. האדם חולף. האדם חלש וחסר ערך, לכן אין בו דבר שצריך לגרום לנו לייחס לו חשיבות גדולה מדי.

5. גם ישעיהו פרק מ‘קורא לאדם חָצִיר (דשא).

“כָּל־הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל־חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה. יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ יהוה נָשְׁבָה בּוֹ. אָכֵן חָצִיר הָעָם. יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ, וּדְבַר־אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם.” (פס’ 8-6)

6. דניאל פרק ד‘מחשיב אותנו כ“אַיִן” (כלום).

“וְכָל דָּרֵי הָאָרֶץ כְּאַיִן חֲשׁוּבִים” (32)

7. אחיו למחצה של האדון מאשר את המחשבות הללו.

“… כִּי מֶה חַיֵּיכֶם? עָשָׁן הֵם, אֲשֶׁר נִרְאָה כִּמְעַט־​רֶגַע וְאַחַר כָּלָה וַיֵּלַךְ.” (יעקב ד’ 14)

כמו שאר כותבי הכתובים, יעקב שוכח להזכיר את ערכו הרב של האדם.

אם כך אנו רואים בבירור רב שהמסר המקראי סותר את המסר שמוצג בסיפור של פונצ’ינלו. ייחודו, ערכו וחשיבותו של האדם אינם נחשבים כאשר מבינים שהאדם רשע מטבעו, נידון לגיהינום ונחשב על ידי אלוהים למת מבחינה רוחנית. האמיתות האחרונות הן אלה שדחוף יותר להשמיע, והן המעניקות תיאור רלוונטי יותר למצבו של האדם.

תשובות להשגות

1. “אבל אלוהים סופר את שערות ראשי (לוקס י”ב 7)! דבר זה בוודאי מוכיח שאני חשוב… אלוהים סופר את דמעותיי ושם אותן בבקבוק שלו (תהילים נ”ו 9)! אם אני לא חשוב לו, למה שיעשה זאת?”

תשובה. הכתובים אכן מלמדים את חשיבותנו בעיני אלוהים. מתי י’ 31, “הִנְּכֶם יְקָרִים מִצִּפֳּרִים רַבּוֹת”, הוא אחד מפסוקים רבים שמלמדים זאת. ועם זאת חשוב לציין שחלק ניכר מהפסוקים הללו, הן מהברית הישנה (התנ”ך) והן מהברית החדשה, מיועדים למאמינים. הם מעולם לא נועדו לשמש הצהרות גורפות הכוללות גם את הבלתי מאמינים; הם גם לא נועדו להעלות את הדימוי העצמי שלנו כדי לגרום לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו, וגם לא למשוך בלתי מאמינים לאמונה. במילים אחרות, אסור לנסות למשוך בלתי מאמינים בעזרת המסר “אלוהים סופר את הדמעות שלך”. יש להשתמש בפסוקים הללו כעידוד לאלה שכבר הולכים בדרכי אלוהים.

2. “דמו של ישוע קובע את ערכי. המשיח לא היה משלם בדמו לולא הייתי שווה זאת. המחיר ששילם מראה שיש לי ערך רב.”

תשובה. זוהי מחשבה גאה שהפכה לפופולרית בגלל מורי שקר כמו טוד ווייט. היא הופכת את אהבתו המקריבה של אלוהים במותו של ישוע ממעשה של רחמים ל”השקעה משתלמת”. נסו לתאר אדם בעל אמצעים המרחם על קבצן חסר בית ברחוב, מנקה אותו, נותן לו מקום מגורים, מרהט את ביתו, מספק לו את כל צרכיו ונותן לו עבודה, ואחר כך אותו קבצן מסתובב ואומר “בוודאי יש לי ערך גבוה מאוד אם הוא עשה את כל זאת עבורי!” – זוהי חוצפה! אומנם נכון שהפדות של נפש שנבראה בצלם אלוהים היא דבר יקר מאוד (תהילים מ”ט 9-8), ועם זאת לעולם אין לטעות ולהביא את המחיר הרב שנדרש כדי לגאול אותנו מעומק החטא, כטיעון לכך ש”המשיח קיבל את מה ששילם עבורו”. זהו היפוך שטני של האמת. עלינו לראות את עצמנו תמיד כבלתי ראויים לחסדו (ראו מרקוס א’ 7; יוחנן א’ 27; מתי ח’ 8; לוקס ה’ 8; א’ קורינתים ט”ו 9).

3. “אלוהים הקפיד ליצור אותי כפי שאני, כי כתוב שנבראתי בצורה מופלאה (תהילים קל“ט 14). זה אומר שאני מיוחד.“

תשובה. תהילים קל”ט מתפעל מכך שאלוהים הוא כול־יכול, יודע־כול ונמצא בכול. כוונת המזמור מעולם לא הייתה ללמד עד כמה האדם מיוחד או להתפעל מגופנו הנפלא. אל לנו לקחת את המיקוד של המזמור מאלוהים, שאליו הוא שייך, ולהסב אותו אל האדם. כאשר הכתובים אכן מתייחסים לגופנו, הם משתמשים במונחים לא מחמיאים כמו “גּוּף שִׁפְלוּתֵנוּ”, “כְּלֵי חֶרֶס”, “גְּוִיַּת הַחֵטְא”, “גּוּף הַמָּוֶת”, “בָּשָׂר”^v ואחרים (שהוזכרו לעיל).

ישנה בעיה נוספת במחשבה ש”אלוהים הקפיד לעצב אותך בדיוק כפי שאתה”. היא מרמזת שאלוהים אחראי ישירות למומים גופניים, מחלות תורשתיות וכו’. אנו יודעים, כמובן, שאלוהים יכול להשתמש בחולשותינו לכבודו (יוחנן ט’ 3-1), אך איננו יכולים לייחס את השפעות החטא לעיצוב מתוכנן. אם ילד סובל פיזית במהלך חייו בגלל שימוש בסמים של הוריו, או בגלל כימיקלים תעשייתיים באזור, או בגלל הפרעות גנטיות – אלו הן השפעות על הגוף שנגרמות עקב החיים שלנו בעולם שנפל והושחת בגלל חטא האדם. הן לא תוצאות תכנונו המיוחד של אלוהים. כאשר אלוהים יקים את בחיריו ביום האחרון, הוא לא יקים אותם עם פגמים. כולנו נהנה מגוף מושלם.

4. “אבל כל אחד הוא ייחודי וזאת עובדה. לאף אחד בעולם אין את אותה טביעת אצבע, רשתית וכו’, מה שמוכיח שאלוהים עשה אותנו ייחודיים ויש לנו ערך.“

תשובה. כתבי הקודש אינם טוענים בשום מקום שיש לנו ערך משום שאנחנו ייחודיים. לצורך העניין, כל פרה וכל פתית שלג הם ייחודיים. לחייו של האדם יש ערך כי הוא נברא בצלם אלוהים, לא כי הוא ייחודי. או בואו נהפוך את הטיעון: נגיד שהיו מיליוני אנשים בדיוק כמוכם, האם זה היה הופך אתכם לחסרי ערך? או אם יש מישהו ייחודי מאוד אבל לא נושע, האם יש לו יתרון על מי ש”אינו ייחודי” אך כן נושע? הטענה של הייחודיות אינה מקראית ואינה רלוונטית. הדבר החשוב הוא הישועה ויראת ה’.

5. “הדימוי העצמי של בני הנוער נפגע בגלל המדיה החברתית. חיזוק הדימוי העצמי שלהם עשוי למנוע מהם להתאבד.“

תשובה. הרעיון שעלינו לשפר את הדימוי העצמי שלנו, נובע מאותן פילוסופיות ופרקטיקות הומניסטיות שהביאו הרבה חוסר תקווה וייאוש לעולם המודרני שלנו מלכתחילה. התשובה להתאבדות אינה שימוש בגרסאות משיחיות של פסיכולוגיה והומניזם, אלא מתן של תקווה לחיי נצח ולריצוי עם אלוהים דרך הבשורה. מי שלמד לירוא ולאהוב את האדון, לא יפחד מדעות של בני אדם ברשתות החברתיות, אלא ימצא ביטחון באהבתו של אלוהים אליו (תהילים ג’ 4; משלי כ”ט 25; מתי י”ב 50; יוחנן י”ד 21, 23; ט”ו 10; א’ פטרוס ה’ 6).

סכנות הבשורה הזאת

בואו נסתכל על טבעה של בשורת הדימוי העצמי, וכן גם על כמה מהשפעותיה ומטרותיה:

1. היא משמשת רק לשם טיפוח הגאווה. המסרים כגון “אתה חשוב/מיוחד/בעל ערך רב” אינם רלוונטיים לישועתו ולקדושתו של האדם. הם משמשים רק כדי לרומם את האדם, ודבר זה יבוא בהכרח על חשבון כבודו של אלוהים. הגישה הזאת עומדת בסתירה ישירה לכתבי הקודש, הדואגים להצניע כל מראית עין של גאוות האדם. “אֱלֹהִים לַלֵּצִים יָלִיץ וְלָעֲנָוִים יִתֶּן־​חֵן” (יעקב ד’ 6). ראו גם את השפלתו של נבוכדנצר בדניאל פרק ד’, ואת המסקנות שאליהן הגיע.
2. היא חותרת תחת הבשורה האמיתית. הבשורה האמיתית מתחילה ב”אתה חוטא”. אבל הבשורה החדשה וההומניסטית מתחילה ב”אתה חשוב, אתה מיוחד, אתה בעל ערך רב”. היא מוליכה אנשים שולל בקולו הנעים של רועה אחר. אם אנשים לא יבינו שהם חוטאים בלתי ראויים, וגם אומרים להם את ההפך, שהם כן ראויים, כיצד יבינו אי פעם שהם זקוקים נואשות לחסד אלוהים שאליו אינם ראויים?
3. היא מתעלמת מתוצאות החטא הקדמון והחטא האישי. אמרות כמו “אלוהים ברא אותי כפי שרצה שאהיה” מעבירות את המסר שהרצונות החוטאים שלנו עוצבו על ידי אלוהים, ושהם חלק ממה שעושה אותנו מיוחדים כל כך. דבר זה מעודד קבלה עצמית גם במצבנו החוטא. ראו את המילים של השיר המפורסם של ליידי גאגא ‘Born This Way’ כדי להבין את הפילוסופיה שהוא מייצג. אולם כיום הנוער המשיחי כבר אינו צריך לרכוש את הפילוסופיה הזאת מהעולם, כי הוא יכול לשמוע אותה ממנהיגי הנוער ומרועי הקהילות שלו.
4. היא מציגה אלוהים כוזב. כאשר התפיסה שלנו לגבי אלוהים מוטעית, כאשר אנו מדמיינים שאלוהים הוא משהו אחר ממה שהוא באמת, אזי איננו עובדים עוד את האלוהים המוצג בכתובים אלא אלוהים אחר שיצרנו במוחנו. כאשר אנו מציגים לעצמנו ולאחרים את אלוהים כדמות של סבא שרק אוהב את כולם תמיד, כזה שלא יכול לחכות לספר לכולם כמה הוא רק אוהב אותם, אזי איננו מייצגים נאמנה את אלוהי הכתובים. אלוהים הוא גם “אֵשׁ אֹכְלָה”. הוא “אֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם” בגלל חטאו של האדם (עברים י”ב 29; תהילים ז’ 12).
5. היא תוביל לאמונה שאינה אמיתית. כאשר צעירים נקראים להאמין על סמך המסר “אתה מיוחד, אלוהים אוהב אותך”, ולא על סמך המסר “חִזרו בתשובה והאמינו בבשורה”, הם “יהפכו למשיחיים” ויצטרפו לקהילות, לארגונים משיחיים ולמחנות נוער מבלי שבאמת נולדו מחדש. כשמישהו חושב שהוא נושע אך הוא לא – זהו המצב המסוכן ביותר להימצא בו; יותר מאשר אילו הוא פשוט לא היה מאמין. מפחיד לחשוב כמה מהצעירים ומבני הנוער שלנו כבר מסתובבים עם תחושת ישועה כוזבת.
6. היא נוגדת את קדושת אלוהים. בני נוער, שממילא מוצפים במסרים של הכלה וקבלה עצמית בבתי הספר, אינם מקבלים ממסרים כמו זה של פונצ’ינלו עידוד ותמריץ להתחדש ולהתחלף (רומים י”ב 1-2), להיאבק נגד החטא (רומים ו’ 14-12; קולוסים ג’ 5) ולרדוף אחר הקדושה (עברים י”ב 14).
7. היא מגיעה מהעולם, ולא מהכתובים. מסרים על ייחודו של האדם, ערך האדם, קבלה עצמית, חיזוק הדימוי העצמי – כולם מגיעים מעולם ההומניזם והפסיכולוגיה, לא מהכתובים. טכניקות של אמירת דברים טובים לעצמך כדי להרים את המורל והדימוי העצמי מגיעות מעולם ה־NLP (תכנות נוירולוגי לשוני), אישור חיובי וחשיבה חיובית. אלו הן פילוסופיות וטכניקות של העולם, הן לא מייצגות מחשבה מקראית. כתבי הקודש, לעומת זאת, מספיקים עבור המסע הרוחני שלנו וצריכים להיות הסמכות היחידה בחיינו.^vi

ראוי להזהיר את גוף המשיח שאם ימשיך לצעוד בדרך הפונצ’ינלו, לא יעבור זמן רב עד שהנוער יוזמן לכנסי ‘הגשמה עצמית’, ‘למד לאהוב את עצמך’ ודומיהם.

לבסוף, דימוי עצמי נמוך הוא טוב

אלוהים מעריך את אלה שיש להם הערכה עצמית נמוכה!

מספר דוגמאות:

• “אַשְׁרֵי עֲנִיֵּי רוּחַ כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָּׁמָיִם” (מתי ה’ 3). “אַשְׁרֵי עֲנִיֵּי רוּחַ” עומד בניגוד ישיר לבשורת הדימוי העצמי.
• “הַשְׁפִּילוּ נַפְשְׁכֶם תַּחַת יַד־​אֱלֹהִים הַחֲזָקָה לְמַעַן יְרוֹמֵם אֶתְכֶם בְּעִתּוֹ” (א’ פטרוס ה’ 6); לא “לכן הסתכלו במראה ואִמרו לעצמכם דברים טובים עד שתרגישו טוב יותר עם עצמכם”.
• מה צריכים המשרתים לומר לאחר שעשו את מה שנאמר להם? – “עֲבָדִים אֵין־​מוֹעִיל בָּם אֲנָחְנוּ” (לוקס י”ז 10); לא “עשינו דברים גדולים למען האדון” (מתי ז’ 23-21).
• אלוהים בחר בשפֵל שבעולם הזה, בנלעג ובבזוי. עלינו לשמוח בהיותנו כאלה (א’ קורינתים א’ 31-26).

לסיכום

הבשורה החדשה וההומניסטית של דימוי עצמי סותרת את הכתובים. יש לבחון אותה ולדחות אותה, אחרת היא תסיט אנשים מבשורת הצלב, מיראת אלוהים אמיתית ומענווה אמיתית. עלינו להתהלך בענווה לפני אלוהים (מיכה ו’ 8), להישאר נאמנים ולא לאפשר לאף אחד להציג בפנינו בשורה חדשה מלבד הבשורה שנמסרה לנו בכתובים (גלטים א’ 8).